כבר תקופה ארוכה שאני נמצאת בצד האחד. המלמד. מדהים כמה לומדים כשמלמדים.
כבר כמעט ושכחתי איך זה להיות שם. בצד הלומד.
טוב, לומר ששכחתי זה אולי קצת מוגזם.
אני זוכרת. במעומעם.
אני מזהה את הבזיק בעיניים. הן משתפות אותי בתחושות, בהתרגשות, בציפייה לכל מפגש.
הן מספרות על כך שזה מעסיק אותן, ממלא אותן ממש.
אנה אומרת שהיא "מסתכלת על הכל קצת אחרת",
חן ספרה שהיא מסתובבת באיקאה ומדברת לעצמה במושגים של חומרים. "אני לא מצליחה לעזוב את הpinterest..." אמרה לי רוית במפגש האחרון. "אני אוספת לי המון רעיונות, אני מבינה עכשיו שכל כך הרבה אני יכולה בעצמי לבנות".
זה כיף גדול להיות במקום הזה, זה מרגש ואני כמובן שמחה כל כך לראות אותן פורחות. אבל האמת היא שקצת התגעגעתי לחוות בעצמי את מה שהן מתארות.
השבוע קיבלתי תזכורת מעולה.
נזכרתי איך בכל פעם שאני לומדת משהו חדש, אני בעננים.
לא מצליחה להירדם בלילה מרב התרגשות, מתמסרת לחוויית הלמידה.
הראש עובד שעות נוספות, מתפוצץ מרעיונות. צמודה למחברת, רושמת לעצמי שאלות.
זה כל כך חשוב בעיני, לגדול, להתפתח, לאסוף אוצרות.
זה לא תמיד קל. ממני זה דרש לשים רגע בצד את הפחדים (מישהו אמר טכנופוביה...?)
לפנות זמן. לשנות את סדרי העדיפויות. צריך באמת להיות שם, להשקיע (אם רוצים לראות תוצאות...)
ההתחלה קשה, שפה חדשה, מינוחים שצריך לתרגל.
את זה שבהתחלה הכל מרגיש כמו סינית שכחתי....
חושבים שלא מבינים כלום... כן, זה יכול לתסכל.
אבל אז מגיע הרגע הזה, הרגע שבו אני מבינה ויודעת שאני יכולה.
הסיפוק הוא גדול כל כך, הלב מתרחב עם בואה של ההצלחה.
זו בעיני מהתחושות הטובות ביותר שיש. הגוף מתמלא בהתרגשות ובשמחה.
האוצרות הגדולים נמצאים בגילויים חדשים. חפשו משהו חדש ללמוד. זה יעשה לכם טוב.