על פולקלור ומסתורין

מזמן לא הייתי פה. מרגישה את החוסר. תקופה עמוסה בטוב. הקיץ (האהוב עלי) עוד לפנינו אבל איכשהו מרגיש לי כאילו השנה כבר נגמרת. מישהו אמר לי פעם שהשגרה בישראל נמשכת מסוף חגי תשרי ועד אחרי פורים. זה הצחיק אותי, אבל אני מרגישה שיש בזה מן האמת. בכל שאר הזמן אנחנו חוגגים, מתכוננים לחגים או מתאוששים מהחגיגות ב"אחרי החגים". אז שנייה וחצי לפני השתלטותן של מסיבות הסיום ורגע לפני החופשה הארוכה של הקיץ, יש לי כמה ימים נטולי פסטיבלים.

ימי החול והשגרה נעימים לי. השקט במקום בו אני נמצאת משרה עלי שלווה ואני מודה על כל הטוב שמקיף אותי. שום דבר אינו מובן מאליו.



לפני כמה חודשים עברתי ניתוח. הסירו לי את האונה הימנית של בלוטת התריס מחשד לשאת פוליקולרית ובמילים פשוטות - חשד לגידול סרטני. אל דאגה, מחצית הבלוטה הוסרה והממצא היה שפיר. חזרתי לעבוד כרגיל לאחר פחות משבוע ואני מרגישה מצוין. אבל אני, כמו שאני .... מהרהרת. (האמת, די חופרת :)). חתיכת עניין לחפור בו הזמנתי לי.

אני מאמינה שמצבים רפואיים שדורשים טיפול הם איתות של הגוף. אני מאמינה בחכמה שלו, של הגוף. מאמינה שהוא יודע. מחלות ומכאובים הם בעיני קריאת מצוקה. בקשה להאט את הקצב, לקחת פחות ללב, לשנות כיוון או לשנות את התזונה. להשתחרר, להתרכך, להכניס רוח חדשה, לשנות את זרימת האנרגיה. זה התברר לי די מהר כשסבלתי מגרד בכפות בידיים וזה לגמרי שקוף לי בכל פעם שאני מרגישה את הסינוסים שלי מתמלאים או כשהגרון שלי מתחיל לכאוב. כך אני מוצאת את עצמי מנסה להבין -מה הסימן עכשיו? על מה זה יושב ואיך אני מסלקת את הדבר הזה מהחיים שלי, איך אני מחוללת ריפוי בגופי.


אתם יכולים אולי לנחש שתרופות (במובן המקובל של המילה) הן אמצעי שאני ממעטת להשתמש בו. מעדיפה תהליכים שלוקחים בחשבון את העבר, את היום יום במובן המלא של המלה ומנסים להיכנס קצת יותר לעומק ולטפל מבפנים. יכול להיות שכאן איבדתם אותי....אני יודעת, הרבה יותר קל לנו להבין את הדברים שאנחנו רואים. הוודאות בנתונים ובתכונות שניתן לתת להן שם, לכמת או להרגיש באחד החושים נוחה לנו, כנראה, הרבה יותר מהדברים הסמויים מן העין.

כשלמדתי בטכניון, במסגרת 10 נקודות הבחירה החופשית במהלך התואר, לקחתי קורס שנקרא "פולקלור ומסתורין". הייתי כנראה הסטודנטית היחידה שלקחה את הקורס הזה ברצינות ואפילו אני חייבת להודות שהיה בו משהו קצת הזוי. זה כנראה נבע מהפער העצום בין תכני הקורס והמסר שרצתה המרצה להעביר, לבין האווירה הכללית במרחב הטכניוני. כאשר ניסיתי, בכל זאת, להבין את מקור הזלזול של חברי, הבנתי שמבחינתם מה שלא נכנס לנוסחה - פשוט לא קיים. עבורם, לכל תופעה צריך להיות הסבר מדעי ואם אי אפשר להוכיח את הדברים אמפירית הם כנראה מקריים או דמיוניים.

אז לא תמיד מיצוי רגלי צפרדעים פותר לי את הבעיות (סתם, נו.... ) ובחיי שאני פוגשת מדי פעם את רופא המשפחה הנחמד שלנו, אבל אני מבינה שלמרות שהוא (וכל שאר הרופאים) באמת נורא מתאמצים, לא תמיד הם יודעים. לא את הכל אפשר להסביר במילים ויש דברים אחרים שלגמרי עובדים. מה שעוד הבנתי באותו קורס מוזר, זו העובדה שזה מתקיים כבר שנים על גבי שנים. פעם קראו לזה שדים, רוחות, דיבוקים וכישופים והיום אנחנו מדברים על מטפלים רוחניים, תקשור, אנרגיות או כוחות על טבעיים. התרגלתי כבר להרמות גבה, לניסיון בכל זאת לתת הסברים. אני לא זקוקה להם. הגוף שלי יודע. אני והוא מעריכים ומוקירים את התפתחות הטכנולוגיה, את כלי המדידה, את המדע והרפואה ואת היכולת שלה לתת מענה במצבים קיצוניים אך יחד עם זאת  אנחנו קשובים גם לקולות אחרים. ליקום, לגוף, ללב, לנשמה תקראו לזה איך שאתם רוצים.

השגרה המבורכת הזו היא זמן מצוין בעיני לעצור לכמה רגעים, לחדד את החושים, להקשיב, להרגיש ולהתייחס לכל מה שנמצא סביבנו. למוחשי וגם לרמזים. 

בריאות טובה
שגרה נעימה

שלכם,
רותם


רוצים להכניס אנרגיה של יצירה  לחיים שלכם ?
מוזמנים לקרוא על החידושים המשמחים  בקורסים שאני מציעה בסטודיו

תמיד אישה

אני לא פמיניסטית גדולה, אם את כזאת - אולי עדיף שניפגש בפוסט הבא :) ראי הוזהרת!
אני לא פמיניסטית גדולה, לעולם לא אשרוף חזיות. אני שמחה על המתנה שקיבלתי מהטבע, יש לה השפעה על החיים שלי ואני נהנית להשתמש בה. אי אפשר בעיני להתווכח על כך שיש בינינו הבדלים ואפשר לדבר בהכללה על דברים שאנחנו יותר טובות בהם ודברים שהם יותר טובים בהם, נכון? אל תתפסו אותי בקטנה - ברור שיש יוצאים מן הכלל. תמיד יש.

  למה היא מתכוונת כשהיא אומרת תכלת מעושן ???      http://www.pitria.com/men-vs-women

אני לא פמיניסטית גדולה כי אני חושבת שלהבדלים בינינו יש השפעה על התפקוד שלנו, על התפיסה שלנו ועל היכולות שלנו. זה מתחיל בפיזי. זה אובייקטיבי. זה מדיד. אי אפשר להתעלם מזה. ממבנה הגוף, מהשדיים, מהזקן ומהעובדה שאנחנו נכנסות להריון.
מכיון שכך נראה לי לא סביר שלא להתייחס לכל אחד מהנתונים האלו בהקשר של שוק העבודה למשל. נכון, זה מקומם ומרתיח לדעת שאישה במשרה זהה לזו של גבר משתכרת פחות.
ובכל זאת -
זה הכי לא פוליטקלי קורקט לומר ואפילו לא חוקי אבל אם הייתי מנהל שמחפש עובדים, אך טבעי בעיני היה להתייחס גם למצב המשפחתי שלהם. הנתונים האלו יכולים להשפיע במידה לא מבוטלת על תפקודם כעובדים. אז יש מי שעושה את זה בגלוי ויש מי שיעשה זאת במסווה... מהניסיון שלי לא הייתה שום בעיה למעסיקים פוטנציאליים לבדוק איתי (בעדינות) איך אסתדר כאימא לתינוק בעבודה תובענית ואפילו לנסות ולהבין מה התכניות שלי בעניין הרחבת המשפחה.
אני יודעת שאסור להם, אבל מה יכולתי לעשות? לתבוע אותם?
אה, כן ...ככה בטוח הייתי מקבלת עבודה ....

http://cafe.themarker.com/post/2463908/

יש פה בעיה.
אני חושבת שקשה לעתים להוכיח ולהילחם באפליה שקיימת ובמקום זאת הייתי חושבת על דרך לתגמל את אלו שמעסיקים נשים בכלל, נשים בהריון בפרט וגם אימהות.

אני לא פמיניסטית גדולה ולכן ממש לא נבהלתי שבאחת הפגישות הראשונות שלנו הוא אמר לי מפורשות שהוא לא שוטף רצפה ולא הולך לאסיפות הורים. היום הוא מכחיש (מזל שיש לי חברות שזוכרות...) אבל גם אז וגם היום זה כל כך בסדר בעיני. אנחנו שותפים מלאים תוך כדי שאנחנו מתחשבים בחולשות ובחוזקות, באהבות ובשנאות וגם באילוצים.
ההבדל המהותי בינינו הוא שהכל קורה קודם כל בראש שלי. לו אין מושג מתי פורים, אבל אני כבר טיפלתי בעניין התחפושות וסגרתי לו ביומן יום חופש שבו יהיה עם הילדים. לי יש כבר תפריט ליום ההולדת של הצעיר שלנו שיחול בעוד חודש והוא זה שיעשה את הקניות..., אני כבר יודעת איפה נעשה את פסח והוא רק יצטרך להודיע להורים...
ככה זה אצלנו ונראה לי שאנחנו לא היחידים.

אז אי אפשר להתעלם מההבדלים הפיזיים והתפיסתיים, אבל אפשר לגמרי לדבר על חינוך ועל השפעות חברתיות. מגיל אפס לנו קונים בובות ולהם כלי עבודה. אותנו מלבישים בשמלות ורודות ואותם בבגדי כדורגל. הילד שירצה לשים לק כמו אימא, יקבל חיוך עקום והילדה שתרצה תספורת קצוצה ורק מכנסיים תגרום לצביטה בלב. אז מה אנחנו מצפים?
כשהבכור שלי היה בן שנתיים בערך הוא קיבל במתנה מסבתא שלו עגלת בובות ורודה. הכי ורודה שאפשר. האהוב קצת הזיע. אמרתי לו שייקח נשימה עמוקה ויספור עד עשר.
הוא לא הספיק לעשות זאת והקטנצי'ק כבר הפך את העגלה על ראשה, הביא את כלי העבודה שלו והתחיל לתקן לה את הגלגלים. ולמען הסר ספק אם הוא היה בוחר לשחק בה עם בובה. זה היה בסדר בדיוק באותו אופן.

http://www.pitria.com/men-vs-women

אני לא פמיניסטית גדולה ובכל זאת (וגם בגלל זאת) עשיתי ואני עושה בחיים שלי דברים שלא הרבה נשים עושות. האיזון לדעתי הוא בנקודה בה יש לנו את הידע, את הכלים ובעיקר את האמונה והביטחון שאנחנו יכולות. יכולות לעשות גם "דברים של גברים" יכולות לעשות כל מה שאנחנו רוצות. יכולות פשוט להיות - בלי שום דעות קדומות. בנקודה הזו אנחנו יכולות לבחור.
אני יודעת לנגר, לנסר, לקדוח, להבריג אבל "ממי .... תביא את הארגז ותתלה את המראה..."

לכבוד יום האישה הבינלאומי וגם ככה סתם -
מוקדש באהבה לכל הנשים באשר הן ובמיוחד לבנות המשפחה, החברות, המכרות והמלוות שלי.
כולן חזקות, נפלאות, מוכשרות ונהדרות כל אחת מהן מהווה עבורי השראה. רינת, שרון, יהודית, עינבל, סוזי, יעל, דקלה, תם, מיטל, רעות, מיכל, עדי, נעמה, רבקה, איילה, אלינור, ג'ודי, אורנה, לטיסיה וענת. תודה!

רוצה לחזק את הצד הגברי שלך? ללמוד לעבוד עם מקדחה? להבין למה מתכוון הנגר כשהוא אומר לך פורניר אלון? רוצה שגם לך יהיה ארגז כלים? אבל בו-זמנית רוצה גם ללטף בדים? לדעת לעצב ולתפור בעצמך כריות, להתרגש מסרטי בד צבעוניים? יש לי משהו במיוחד בשבילך!
כל הפרטים כאן

יש לי חדר משלי

אני מתרגשת.
כבר תקופה ארוכה שאני עובדת על פרויקט גדול ומיוחד עבורי.
שעות וימים של מחשבה, עבודה, ניסיונות וטיוטות, צילומים שרטוטים ואיורים.
והנה הוא לפניכם.

חדר משלי.

סטיילינג ועיצוב לטיסיה Studio Ipanema by Leticia. צילום:מיטל קורן

אז למה אני כל כך מתרגשת?
זוהי סגירת מעגל עבורי.
ככה בעצם הכל התחיל.
הנקודה בה התחלתי ליצור. לנגר, לשפץ, לחדש ולתפור עבור חדר הילדים בביתי
הייתה נקודת מפנה משמעותית בחיי.

אנשים רבים שפוגשים אותי או שומעים מה אני עושה, שואלים איך התגלגלתי הנה.
אם אתם בין אלה ודאי שמעתם את הסיפור בגרסה זו או אחרת.
סיפרתי אותו כאן בגרסה מקוצרת.

סטיילינג ועיצוב:  Studio Ipanema by Leticia. צילום:מיטל קורן

לפני כמה שנים החלטתי לאפסן את התואר המכובד שהעניק לי הטכניון לאחר כמה שנים מפרכות של לימודים. התמסרתי אז לתואר חדש בו זכיתי אחרי תחושה כבדה של תשעה חודשים ועוד כמה שעות של צירים וכאבים. בחרתי להיות אימא.
זה לא היה קל כמו שזה נשמע.

בדיעבד הבנתי שהבחירה הזו הייתה מלווה בקונפליקט פנימי עמוק. מה עם כל השנים (הזמן והכסף...) שהשקעתי בלימודים? ומה יגידו ההורים והחברים. מה נהיה ממנה - יש לה תואר של מהנדסת וזה מה שהיא עושה? תופרת? מנגרת ???

הביטוי החיצוני לתסכול הזה היה גרד נוראי בכפות הידיים. תקופה איומה של סבל.
בהתחלה חשבתי שזה בגלל שאני שוטפת לו את הטוסיק כל כך הרבה פעמים ביום.... :)

לקח לי זמן להבין שהגוף שלי דיבר איתי. צעק לי מבפנים.
אז חזרתי.
לאט לאט,
לאהבה הישנה. ליצירה.
קניתי מכונת תפירה ונרשמתי לקורס נגרות.
תפרתי לו ציפית מתוקה לכרית וגם קופסת בד לטיטולים,
בניתי לו רעשן והפכתי ארגז ישן לתיבת צעצועים.
התחלתי לתפור מתנות לחברות שילדו ולאסוף גרוטאות עם פוטנציאל לחיים חדשים.
עוד לא עשיתי שום מהפך גדול אבל לגמרי התהפכו לי החיים.
הידיים החלימו והלב התרחב.

משהו כנראה קורה שם, ברגע הזה שבו אנחנו יוצרות חיים.
אנחנו כנראה מחפשות לעשות משהו אמיתי ומרגש עבור עצמנו וגם עבורם
ורוצות לעשות את זה מיוחד והכי הכי בשבילנו ולא פחות בשבילם.
ואיכשהו זה קורה לרבות, בין אם הן בבית ובין אם הן קרייריסטיות מושבעות.
כולנו הופכות להיות אמהות משקיעות.

סטיילינג ועיצוב: לטיסיה שיינקמן צילום:מיטל קורן

הנה לדוגמה טליה - חברתי האהובה, כלכלנית בכירה בחברת הייטק גדולה. היא בניגוד אלי נשארה בעולם ההוא, לא עשתה שינוי בחיים, אבל אפילו היא אחרי הלידה התחילה לתפור. ילדנו בהפרש של כמה חודשים, והוספנו לתחומי העניין המשותפים שלנו גם את הסעיף "ללטף בדים". הסתובבנו יחד שעות בנחלת בנימין בחיפושים אחר בד כחול עם דוגמה של כוכבים.

כך גם איילת חברתי, לולית  המוכשרת. לאחר הלידה של בתה הבכורה, התחילה לשפץ לעצב וליצור חפצים יפים לחדר שלה והפכה את העיסוק הזה לעסק מקסים.

ויש לא מעט כאלו, לא את כולן אני מכירה באופן אישי. גם מהסיפור של המעצבת והבלוגרית סיון לבנה חכים התרגשתי ומצאתי בו לא מעט קוים דומים.

סטיילינג ועיצוב: לטיסיה שיינקמן צילום:מיטל קורן

ויש עוד כמה סיבות שבגללן אני מתרגשת. את הפרויקט המקסים הזה צילמה  מיטל קורן.
מיטל היא צלמת מוכשרת וחברת ילדות.
גדלנו בית מול בית, בילינו שעות על גבי שעות יחד בילדותינו (בחדרים בלתי מעוצבים בעליל...) ויש לנו המון זיכרונות מתוקים ויפים. (אם יש פה מישהו שהמשחקים "מחבואים סרדינים" "קופסא" במלעיל או "נחור וספוג" אומרים לו משהו -חייב לכתוב לי על זה ... סתם מסקרן אותי לדעת אם אנחנו המצאנו אותם או שיש באמת משחקים הזויים כאלה...)
מיטל ואני חידשנו את הקשר לפני כמה שנים אחרי תקופה ארוכה של נתק (סתם כזה של מרחק גאוגרפי ושגרה עמוסה). נפגשנו שוב בנקודה בה שתינו עשינו שינוי בחיים והגענו לעולם היצירה. מיטל הייתה הבחירה הכי טבעית עבורי לפרויקט הצילום הזה והיא שותפה מלאה בהתרגשות, בלבטים, במחשבות ובתוצאות. מעגל נוסף שנסגר.

ואני עוד מתרגשת כי אני גדלה. אני מרחיבה את היריעה ומאפשרת לכל מי שביקשה לדעת עוד קצת, להעמיק, ללמוד ולהתנסות בצורה יסודית יותר ולעצב בעצמה (ולא רק את הפריטים שברשימה...) - לעשות זאת. 

רוצה לבוא? 
כל הפרטים הטכניים נמצאים ממש כאן. 
מבטיחה חוויה מלמדת, חברה נעימה ותוצאות לא פחות ממרהיבות.
ניפגש?!