השראה במושבה

קצת יותר מחודש ימים חלף מאז אירוע "השראה במושבה".
ה-17.5.14 היה כוכב אדום ביומן. מיקדתי ליום הזה את כל המאמצים והאנרגיות,עבדתי ימים ולילות. חלמתי, רשמתי, צבעתי, ניגרתי, תפרתי, סידרתי והצלחתי להגיע לנקודת הסיום ולפתוח את הסטודיו שלי בהתרגשות גדולה ובהמון שמחה.
זה המקום להגיד תודה גדולה לכל מי שהיה שותף ולקח חלק. תודה גם לכל מי שהגיע,פרגן והביע עניין לקבל עדכונים על מה שקורה בסטודיו.
מאז אותה שבת הימים אינטנסיביים מאוד, מלאים בעשייה ובמחשבות. מצד אחד אני רוצה לעשות, לפרסם, לתאם, להזמין, להכות בברזל בעודו חם. מהצד השני הקצב של הבית, התיאומים, סגירות  אחרונות, לכל אלו יש קצב אחר ונראה כאילו הדברים משתרכים לאטם, מורכבים ומסורבלים.

באחת מהשיחות שלנו תומר היטיב להגדיר את ההבדל בינינו " אני עושה את הדברים מהר, את עושה אותם מדויק" ובאמת, בבחירה בין השניים, זו ההעדפה שלי. למרות שאני כבר ממש ממש רוצה להיות שם, לחיות את הפעילות ואת היום יום בסטודיו, אני מעדיפה שזה ייקח עוד קצת זמן אבל יהיה בדיוק בדיוק כמו אני רוצה וכמו שאני חושבת שצריך להיות. אז תכף ...מתחילים!

אילניה ואני או ...מה אני בעצם עושה פה?!

הסתובבתי באילניה ביום שישי שלפני האירוע, המושבה כולה לבשה חג. הייתה תחושה של התרוממות נפש באוויר. היה דיבור על הפרסום אצל מולי שפירא בגלי צה"ל, ועל הפרסומים של יובל. ידענו שהולך להיות גדול וטוב (אבל לא שערנו עד כמה). יחד עם המציגים ביום למחרת, הסתובבנו בין הבתים הפתוחים, בין התערוכות. הלב התרחב. יש פה כל כך הרבה יופי.
אני חיה פה מ-2006 , עברתי לגור פה עם תומר ממש בסיומה של מלחמת לבנון השנייה. זו הייתה סוג של בחירה פסיבית. היה לי ברור שבשביל תומר זה הבית ושהבחירה שלי בו היא בחירה גם באילניה. ההתחלה לא הייתה קלה. הריחוק היה לי קשה, הרגשתי מנותקת, הרגיש לי אטי ולבד. בכל פעם שחלפתי על פני צומת המוביל לכיוון אלונים, הרגשתי שהנה אני מתקרבת חזרה לחיים. שחוזר לי החיוך. היום זה בדיוק ההפך, כאשר אני חולפת במחלף המוביל החדש ופני לכיוון צומת גולני אני מרגישה שאני חוזרת הביתה. האוויר פה עושה לי טוב, במובן הפיזי של המילה ובמובנים רבים אחרים. יש פה קצב אחר. יש פה אוסף של אנשים מיוחדים שנעים לחיות בחברתם ושמקפידים להיות גם יחד וגם כל אחד לחוד. וזה בדיוק מה שמתאים לי. אני שמחה לגדל פה את ילדיי.

ומה לי ולסטודיו?
לקח לי הרבה זמן (כמה שנים טובות) להחליט שפה אני רוצה להיות. להבין שאני לא זורקת לפח שנים של לימודי הנדסה ושל עיסוק בתחום, של פוטנציאל השתכרות וקריירה נחשבת. אני יכולה לשתף בכמה מילים -זה עלה לי בבריאות. להיות במקום ש"צריך להיות". התחושה שאין מה לעשות. שככה זה. זה היה ועודנו תהליך ארוך. אבל אני מבינה שאני רוצה לחיות ולהתפרנס בכבוד ובשמחה מדברים יפים וטובים שגורמים לי אושר!
בימים אפורים, ברגעים מתסכלים, עצובים, מייאשים, הגעתי לסטודיו והעננה פשוט חלפה לה. זה הסימן הכי טוב עבורי שאני במקום הנכון.

היום שלמחרת האירוע היה ל"ג בעומר. אז אחרי ימים של עבודה אינטנסיבית ממש, של טרוף, של מלאי, קניות, חומרים, לקוחות, מבקרים. היה לי בוקר עם הילדים. יצאתי עם הקטנצי'ק בעגלה לגן של הגדול. הצטרפתי למדורה. אספנו עצים, אכלנו יחד ארוחת בוקר על הדשא. יום ככה יום ככה. ואני זו שמחליטה. בשלב זה, ככה אני רוצה לחיות את חיי.

אז מה עכשיו?
בקצב שלי. כמו שנכון ומדויק לי. אהיה פה. אכתוב הרהורים, מחשבות, אספר על מה שקורה בסטודיו. מוזמנים להיות פה יחד איתי ולהגיב.

אעשה כל שביכולתי כדי שתיהנו. 

רותם