את הסיפור המאוד כללי של חיי כבר סיפרתי. כתבתי ושיתפתי אותו ממש כאן.
לפני שנה, בימים שבין חג החירות ליום העצמאות (כמה סימבולי :) ),
אזרתי את האומץ וקיבלתי את ההחלטה שאני יוצאת לדרך.
הנה חשיפה, מבט מקרוב, על השנה המרגשת, המאתגרת, המעניינת והמשמעותית בחיי.
בחודש מרץ 2014 בני הצעיר, חגג יום הולדת שנה.
עדיין הייתי אתו בבית. כזאת אני, לא משחררת בקלות...
היה לי ברור שלמקום העבודה האחרון אני לא חוזרת.
מעבר לזה שום דבר לא היה ברור. היה רק חלום.
לעשות משהו אחר. משהו עם הידיים. להיות מוקפת בחפצים יפים. להתרגש ממה שאני עושה.
בזמן הזה ניגרתי קצת לעצמי, תפרתי קצת מתנות. ידעתי שהיצירה משמחת אותי. משמחת אנשים.
קצת לפני פסח, קיבלתי הודעה במייל הישובי. ההודעה קראה לאמנים וליוצרים במושבה להשתתף באירוע שמתוכנן לאחרי יום העצמאות. משהו בסגנון "בתים פתוחים". חשבתי שזו הזדמנות מצוינת. אצליח להכין קצת דברים, נסדר את החצר, אקיים מכירה ביתית ומשם.... עוד יש לי זמן להחליט. ניסיתי לחשוב איך בדיוק אני עושה את זה.
מי שקצת מכיר אותי, יודע. אני לא קלילה, לא ספונטנית ולא זורמת. מודה באשמה. כזאת אני. (נו, טוב לפעמים זה מפריע גם לי...) אבל אני מעדיפה את המתוכנן, המחושב, המאורגן והמוקפד. אז מכירה ביתית, ככה תוך כמה שבועות, בחצר, מבלי להחליט מי אני ומה אני, כשילדון אחד איתי בבית והשני בשבועיים וחצי של חופשת פסח. על מי אני עובדת...?
אז השתעשעתי לי עוד קצת במחשבות. אבל מהר מאוד הבנתי שאין ממש סיכוי.
חופשת פסח. ילדון אחד בעגלה והשני אוסף פחיות שזרוקות בשולי הכביש. מטיילים ברחבי המושב. איילת עוצרת לידי. אנחנו מחליפות כמה משפטים והיא מעלה את "הבתים הפתוחים".
"כן" אני אומרת לה, "ראיתי, חשבתי על זה, אין סיכוי שאספיק. לא נראה לי שאצטרף".
"לא" היא עונה לי, "זאת לא שאלה. כבר ספרנו אותך, לקחנו אותך בחשבון. את בפנים".
אני חוזרת הביתה. שיחת טלפון קצרה עם אחותי האהובה וההחלטה מתקבלת. יש תאריך יעד. יצאתי לדרך.
קצת פחות מחודש ימים. צריך לנקות, לארגן, לסדר ולעצב את המקום שכרגע נראה כך:
צריך לאסוף פריטים שכבר יצרתי, מתנות שכבר חילקתי וגם ליצור פריטים חדשים שימלאו את החלל. צריך להחליט על שם, לעצב לוגו, לצלם את המקום ואת העבודות, להדפיס חומר שיווקי, לפתוח דף פייסבוק ...
נשמע לכם אפשרי? פחות מחודש ימים. כולם מגויסים. חמותי (היקרה) סוגרת לי מחיר טוב לשיפוץ עם הצבעים, תופרת וילונות ומתקשרת מדי פעם, סתם לשאול איך היא יכולה לעזור לקדם עניינים. אבא שלי (אין כמותו בעולם) בונה מדפים. אימא שלי (האהובה) עם הילדים. אחות אחת (סופר מוכשרת) אחראית על כל עיצוב החומר השיווקי, השנייה (שלא ברור לי איך הייתי מסתדרת בלעדיה) על ההדפסות ועל כל שאר הירקות. אחי וגיסותיי עוזרים באיסוף ובשינוע חומרי גלם.
והאהוב שלי- סוחב, מעמיס, מחבר חשמל, מים, תולה, מנקה. מאושר, מאמין בי, מפרגן. מה אגיד ומה אומר...זכיתי!
ביום שלפני כל כך התרגשתי. שלט ההכוונה לסטודיו שעיצבו והציבו מארגני האירוע לכל אחד מהמציגים גרם לי להתרגש כמעט כמו בכל אחד מהימים שילדתי את ילדיי.
המון (!) אנשים ביקרו באילניה בשבת ההיא. המון.
השראה במושבה 2014.
אני - הייתי בעננים.
חוזרים לשגרה. אז איך ממשיכים (או בעצם מתחילים) מכאן?
רשימת מטלות שלא נגמרת, רק מתארכת. הגדרת סדרי עדיפויות, תיאום ציפיות (בעיקר עם עצמי). זה לא פשוט. אין מסגרת שעות קבועה. אין מי שאומר מה לעשות. אין קסמים או קיצורי דרך. יש בעיקר הרבה הרבה לבד. והמון שאלות, חששות, לבטים ופחדים. כל צעד הוא התנסות חדשה, כל מפגש הוא למידה. אני בעלת המניות, המשווקת, מנהלת החשבונות, אחראית הרכש והמלאי, וגם מנהלת משאבי אנוש :).
אחריות, חשיבה מקורית ויצירתיות, אורך רוח וסבלנות, התמדה נחישות ועקשנות
אבל בעיקר אמונה עמוקה ואהבה גדולה. בכל מה שעושים.
אני לא זוכרת בחיי שנה רצופה בכל כך הרבה אתגרים שמילאו אותי בכזו שמחה.
לעשות את מה שאני אוהבת. בדרך שאני בוחרת. העצמאות שלי היא החירות שלי.
בסוף השבוע האחרון של החודש (30/4-1-2/5 ) יתקיים אירוע "השראה במושבה 2015 ".
השנה יתקיים האירוע במתכונת שונה ומורחבת והוא יכלול תערוכות פתוחות, סיורים ללא תשלום ועוד מגוון רחב של אירועי תוכן וחוויה בתחומי ההיסטוריה, האמנות, הטבע והחקלאות. הכל תוצרת מקומית - אילניה - סג'רה.
פרטים מלאים ולוחות זמנים יפורסמו ממש בקרוב.
בין אם אנחנו מכירים ובין אם לא, מזמינה כל אחד מכם באופן אישי לבוא ולבקר. מבטיחה אוירה נהדרת. פירוט פעילות הסטודיו במהלך האירוע נמצא כאן.
ניפגש!
לפני שנה, בימים שבין חג החירות ליום העצמאות (כמה סימבולי :) ),
אזרתי את האומץ וקיבלתי את ההחלטה שאני יוצאת לדרך.
הנה חשיפה, מבט מקרוב, על השנה המרגשת, המאתגרת, המעניינת והמשמעותית בחיי.
בחודש מרץ 2014 בני הצעיר, חגג יום הולדת שנה. עדיין הייתי אתו בבית. כזאת אני, לא משחררת בקלות...
היה לי ברור שלמקום העבודה האחרון אני לא חוזרת.
מעבר לזה שום דבר לא היה ברור. היה רק חלום.
לעשות משהו אחר. משהו עם הידיים. להיות מוקפת בחפצים יפים. להתרגש ממה שאני עושה.
בזמן הזה ניגרתי קצת לעצמי, תפרתי קצת מתנות. ידעתי שהיצירה משמחת אותי. משמחת אנשים.
קצת לפני פסח, קיבלתי הודעה במייל הישובי. ההודעה קראה לאמנים וליוצרים במושבה להשתתף באירוע שמתוכנן לאחרי יום העצמאות. משהו בסגנון "בתים פתוחים". חשבתי שזו הזדמנות מצוינת. אצליח להכין קצת דברים, נסדר את החצר, אקיים מכירה ביתית ומשם.... עוד יש לי זמן להחליט. ניסיתי לחשוב איך בדיוק אני עושה את זה.
מי שקצת מכיר אותי, יודע. אני לא קלילה, לא ספונטנית ולא זורמת. מודה באשמה. כזאת אני. (נו, טוב לפעמים זה מפריע גם לי...) אבל אני מעדיפה את המתוכנן, המחושב, המאורגן והמוקפד. אז מכירה ביתית, ככה תוך כמה שבועות, בחצר, מבלי להחליט מי אני ומה אני, כשילדון אחד איתי בבית והשני בשבועיים וחצי של חופשת פסח. על מי אני עובדת...?
אז השתעשעתי לי עוד קצת במחשבות. אבל מהר מאוד הבנתי שאין ממש סיכוי.
חופשת פסח. ילדון אחד בעגלה והשני אוסף פחיות שזרוקות בשולי הכביש. מטיילים ברחבי המושב. איילת עוצרת לידי. אנחנו מחליפות כמה משפטים והיא מעלה את "הבתים הפתוחים".
"לא" היא עונה לי, "זאת לא שאלה. כבר ספרנו אותך, לקחנו אותך בחשבון. את בפנים".
קצת פחות מחודש ימים. צריך לנקות, לארגן, לסדר ולעצב את המקום שכרגע נראה כך:
צריך לאסוף פריטים שכבר יצרתי, מתנות שכבר חילקתי וגם ליצור פריטים חדשים שימלאו את החלל. צריך להחליט על שם, לעצב לוגו, לצלם את המקום ואת העבודות, להדפיס חומר שיווקי, לפתוח דף פייסבוק ...
נשמע לכם אפשרי? פחות מחודש ימים. כולם מגויסים. חמותי (היקרה) סוגרת לי מחיר טוב לשיפוץ עם הצבעים, תופרת וילונות ומתקשרת מדי פעם, סתם לשאול איך היא יכולה לעזור לקדם עניינים. אבא שלי (אין כמותו בעולם) בונה מדפים. אימא שלי (האהובה) עם הילדים. אחות אחת (סופר מוכשרת) אחראית על כל עיצוב החומר השיווקי, השנייה (שלא ברור לי איך הייתי מסתדרת בלעדיה) על ההדפסות ועל כל שאר הירקות. אחי וגיסותיי עוזרים באיסוף ובשינוע חומרי גלם.
והאהוב שלי- סוחב, מעמיס, מחבר חשמל, מים, תולה, מנקה. מאושר, מאמין בי, מפרגן. מה אגיד ומה אומר...זכיתי!
ביום שלפני כל כך התרגשתי. שלט ההכוונה לסטודיו שעיצבו והציבו מארגני האירוע לכל אחד מהמציגים גרם לי להתרגש כמעט כמו בכל אחד מהימים שילדתי את ילדיי.
המון (!) אנשים ביקרו באילניה בשבת ההיא. המון.
השראה במושבה 2014.
אני - הייתי בעננים.
חוזרים לשגרה. אז איך ממשיכים (או בעצם מתחילים) מכאן?
רשימת מטלות שלא נגמרת, רק מתארכת. הגדרת סדרי עדיפויות, תיאום ציפיות (בעיקר עם עצמי). זה לא פשוט. אין מסגרת שעות קבועה. אין מי שאומר מה לעשות. אין קסמים או קיצורי דרך. יש בעיקר הרבה הרבה לבד. והמון שאלות, חששות, לבטים ופחדים. כל צעד הוא התנסות חדשה, כל מפגש הוא למידה. אני בעלת המניות, המשווקת, מנהלת החשבונות, אחראית הרכש והמלאי, וגם מנהלת משאבי אנוש :).
אחריות, חשיבה מקורית ויצירתיות, אורך רוח וסבלנות, התמדה נחישות ועקשנות
אבל בעיקר אמונה עמוקה ואהבה גדולה. בכל מה שעושים.
אני לא זוכרת בחיי שנה רצופה בכל כך הרבה אתגרים שמילאו אותי בכזו שמחה.
לעשות את מה שאני אוהבת. בדרך שאני בוחרת. העצמאות שלי היא החירות שלי.
בסוף השבוע האחרון של החודש (30/4-1-2/5 ) יתקיים אירוע "השראה במושבה 2015 ".
פרטים מלאים ולוחות זמנים יפורסמו ממש בקרוב.
בין אם אנחנו מכירים ובין אם לא, מזמינה כל אחד מכם באופן אישי לבוא ולבקר. מבטיחה אוירה נהדרת. פירוט פעילות הסטודיו במהלך האירוע נמצא כאן.
ניפגש!
וואו רותם!! שמעתי ממך את הדברים, אבל הקריאה מחדדת את זה. את זה ואת ההויה של קל וחומר! מדהי לקרוא ולראות בפועל.. מאחלת לך המשך הצלחה!! ומבטיחה לבא שוב.. בקרוב..
השבמחק